פרשת שלח לך - סוד המרגלים שנשלחו לארץ ישראל
זה קורה לכל אחד מאיתנו - בהתחלה נכנסים לעבודת ה', זה דבר קוסם. אדם מדמיין: אני יכול לזכות להתגלות הבורא, להרגיש אותו, לדבר איתו. כדאי לחיות בשביל זה. האדם משווה את חייו הנוכחים, את ההנאות הגשמיות לעומת ההנאה ממלך מלכי המלכים, אז ודאי כדאי להדבק בבורא. אבל כשהוא נכנס ברצינות - הגוף מתחיל לייאש אותו
"שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען" - עניין המרגלים ששלח משה לתור את ארץ כנען: באופן כללי עניין ארץ ישראל מורה על מלכות שמיים. ארץ מלשון רצון. המילה ישראל מתחלקת ל - ישר-אל. כשאדם רוצה שכל כולו כל מעשיו, דיבוריו מחשבותיו הרגשותיו יהיו ישר לא-ל. אם כן מדרגת ארץ ישראל מרמזת על קבלת עול מלכות שמים של האדם. ואך טבעי הוא - שכשאדם רוצה לקבל על עצמו עול מלכות שמים הוא רוצה לדעת מה ירוויח מזה, ולכן האדם שולח מרגלים לתור את הארץ. המרגלים הם מחשבות הביקורת של האדם - האם כדאי לקבל מלכות עול שמים או לא? מה ארוויח ומה אפסיד? האם אני מסוגל להגיע לזה או לא? אולי לא, וחבל על המאמץ? "וישלח אותם משה לתור את ארץ כנען". משה שולח את המרגלים לפי בקשת העם. כלומר כל גופו של האדם כל אבריו תכונותיו נטיותיו רוצים לשלוח מרגלים ולבדוק: "ועליתם את ההר" וכו' - תבדקו את עניין מלכות שמים בכל הכיוונים. האם העם שזכה למדרגת עול מלכות שמים הוא חלש או חזק? האם הוא מעט או רב? כאן יש שאלה עקרונית - האם כל אחד מסוגל לזכות לעול מלכות שמים, או שצריך אדם חזק במיוחד, עקבי, בעל התמדה וכו'. האם הוא רב? האם צריך כישרונות רבים או מעטים לזכות לעול מלכות שמים? ומה הארץ שהוא יושב בה הטובה היא או רעה? - האם המצב בכללו הוא מצב טוב, שלאדם יש סיפוק ואושר מעול מלכות שמיים? האם זה מביא הרגשה טובה או רעה? כאשר אדם מתעורר לקבל עול מלכות שמים, האם הוא יושב בערים ללא חומה או במבצרים עם חומה? פירוש: הגוף רוצה לברר - האם כשאדם הולך בדרך האמת הפנימית לקבל עול מלכות שמים, האם הוא נמצא במצב של הגנה, הוא חי בפחד, יושב במבצר, מוכרח להקיף את עצמו עם שמירות, כי אף פעם לא יידע אם יוכל לקבל מדרגת עול מלכות שמים. או שהוא יושב במקום ללא חומות, בערים פתוחות, היינו שהוא חי ללא פחד וכו', וללא דאגה. יש כאן כמה סוגי בדיקות: א. "וראיתם את הארץ מהי"? כלומר, מהי הארץ הזאת האם היא טובה לאדם או לא? זה נותן לאדם סיפוק או לא? ב. "את העם היושב עליה" - האדם שזכה לזה הוא חזק, ורק חזקים יכולים, או שככל אחד יכול לזכות לזה? ג. "מה הערים אשר הוא יושב בהן, במחנים אם במבצרים"? - האם האדם חי בפחד שמא יפסיד את המדרגה שהוא זכה בה? ד. "מה הארץ - השמנה היא אם רזה"? כלומר האם הארץ היא ארץ משובחת שמנה, או ארץ כחושה רזה? כשאדם מגיע למצב של עול מלכות שמים - האם הוא מלא סיפוק והשמנה, או שהוא חי במתחים ותסכולים ומשטר צבאי קפדני? ה. "היש בה עץ אם אין" - האם הארץ מולידה יבול פירות ועצים? "והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ והימים ימי ביכורים". כלומר האם קבלת עול מלכות שמים מולידה פירות, ולכן צריך להתחזק ולקחת מפרי הארץ, ולבדוק אותו אם הוא פרי טוב. והנה מצד ההיגיון אדם שמקבל עול מלכות שמים צריך לזכות לפירות רבים רוחניים דהיינו לסוגים של התגלות ה'. שצריך לדעת אשר בכל מצווה ומצווה יש אור אלוקות אחר. דיש תרי"ג אורות. האם האדם זוכה לזה אחרי עול מלכות שמים, או שהוא כל הזמן במצב מלחמתי ונלחם נגד היצרים, אבל לא זוכה לבוא לארץ הטובה וליהנות מהפירות וכל האורות העליונים? "ויעלו ויתורו את הארץ וכו' עד מבוא חמת. ויעלו בנגב עד הר חברון, שם ששי ותלמי ילידי הענק. וחברון נבנתה שבע שנים לפני צוען". רש'י אומר שהם הלכו בגבולותיה של הארץ. הם בדקו את מדרגת עול מלכות שמים בכל הכיוונים. "ואבוא עד חברון". רש'י אומר שרק כלב הלך לשם להשתטח על קברי האבות, שלא יהיה מוסת מעצת חבריו. מה שהתורה אומרת שחברון נבנתה 7 שנים לפני צוען מצרים, אומר רש'י: להגיד שבחה של חברון. שחברון הייתה טובה יותר מצוער. "ויבואו עד נחל אשכול ויכרתו אשכול ענבים אחד". רש'י אומר שבעצם 8 אנשים לקחו אשכול אחד, להראות עד כמה הפירות היו משובחים וגדולים. "ומן התאנים. למקום ההוא קרא נחל אשכול על אודות האשכול" וכו'. מצד הפירות ראו שיש פירות גדולים בארץ ישראל. אי אפשר להתעלם מזה - כשאדם נכנס ועובד בעבודת ה' הרצון שלו ומתחיל להתקרב לה' אז בוודאי שה' מקרבו ומאיר לו הארות עליונות, ורואה שיש פה פירות. יש מה לקבל. אם כן לכאורה צריכה להיות לאדם דעה טובה על מלכות שמיים. "וישובו מתור הארץ ויבואו אל משה ואהרון... וישיבו אותם דבר..." וכו'. באו עם הפירות והראו את הפירות לכל העם. כלומר כשהאדם נכנס לארץ ישראל לעבדות ה' אכן יש לו פירות. אבל אומר רש'י: להקיש הליכתם לביאתם - מה הליכתם בעצה רעה כך ביאתם. כשהגוף שהוא הרצון לקבל שולח מרגלים מלכתחילה הוא נגד עבדות ה'. הוא רק רוצה להראות אובייקטיבי. הוא חושש מכל העניין, כי הוא נגדו. לא שהגוף באמת רוצה להתעניין, ויש צד לומר שהוא יסכים לעבדות ה', דזה לא ייתכן. אצלנו בביהמ"ד היו אומרים משל למה הדבר דומה? לסוס שרוצה לאכול, והוא רעב. הוא משמיע צהלות כדי שבעל הבית יבוא ויתן לאכול. הבעה"ב אומר לו: אני מוכן לתת לך מספוא, אבל בתנאי אחד - לפני זה אני רוצה לחתוך לך את הראש. איזה סוס יסכים לזה? כך האדם אומר לגוף שלו: אתה רעב להנאה ותענוג? אני מוכן לתת לך. אבל לפני כן אני אהרוג אותך. כי המשמעות של עבדות ה' היא להרוג את הרצון לקבל, לצמצם אותו. לכן אם הגוף שנמשל לעם ישראל, עם כל אבריו ותכונותיו, שולח מרגלים, ברור שהמשחק מכור מראש. אבל כלפי חוץ הוא מראה כאילו כאן יש שיפוט אובייקטיבי - הוא נכנס לעבדות ה', דהיינו לא"י, ואז יש פירות יפים, לכאורה המסקנות צריכות להיות טובות אבל לא. "ויספרו לו": באמת נכנסנו לעבדות ה', לקבלת עול מלכות שמים באמונה, דרך השפעה וחסד וכו', "וזה פריה" - הארץ הזאת ארץ זבת חלב ודבש, יש בה פירות נפלאים - אשכול ענבים אחד סוחבים 8 אנשים. אדם אחד צריך בכדי לסחוב תאנה, ועוד אדם אחד בכדי לשאת רימון. בסה"כ 10 אנשים. "אפס כי עז העם היושב בארץ" - העם היושב שם הוא עז וחזק, רק סוג מסוים של אנשים מסוגל ללכת בדרך זו. היא לא מתאימה ל-99.9% רק אנשים עזים בעלי כוח רצון חזק ומחושלים ומתמידים. הערים הן בצורות, עם חומות מסביב. כלומר שהמלחמה נמשכת תמיד. אף פעם האדם לא מוצא מרגוע לעצמו. "ושם ראינו את ילידי הענק", כלומר ראינו אנשים ענקים, דרק אנשים גדולים יכולים לזכות למלכות שמים. הם אומרים ב' נקודות: א. מי שמסוגל לזכות למדרגות הללו הם רק ענקים במידות, במעשים, צדיקים שבדור, יחידי סגולה. ב. ב. הערים בצורות עם מבצרים. ג. אף פעם אין שקט בערים בצורות – "עמלק יושב בארץ הנגב והחתי היבוסי יושב בהר, הכנעני בים". תדעו לכם - כשאדם נכנס לעבדות ה' יש הפרעות, פעם מצד תאווה זו, פעם מאחרת, כל הזמן יש מלחמה. זה לא בשבילנו. הם באו בתחכום: מצד אחד יש פירות, אי אפשר להתעלם. מצד שני רק אנשים שמוכנים להילחם כל החיים יזכו בהם. זה היה הדו'ח שהם מסרו לעם. "ויאמר כלב" וכו'. כלב מדבר נגד המרגלים: "עלה נעלה" - נלך בדרך עבדות ה', ובעזרת ה' נוכל לעשות ולהצליח. נכון שהמשימה היא לא קטנה, וקשה שאדם יהפוך את עצמו ממקבל למשפיע, שיהפוך להיות רחמן ואוהב ומכלכל צעדיו בהתאם לה', זה קשה, אבל אנחנו נוכל. "ויהס כלב וכו' עלה נעלה וירשנו אותה". רש'י אומר שכלב התחכם עם העם: צווח ואמר: וכי זה בלבד עשה לנו בן עמרם? השומע חושב שבא לדבר בגנותו של משה, ולכן כולם שתקו, כי רצו לשמוע את גנותו. ואז אמר: הלא קרע לנו את הים וכו'. דמשה הוא בחי' כוח האמונה בגדלות ה', ועל ידי האמונה נוכל להצליח - עלה נעלה. "ויהס כלב". כלב - כולו לב, דיבר מלב של קדושה, "ויאמר עלה נעלה וירשנו אותה, כי יכול נוכל לה, וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ: לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ. וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת". רוב האנשים יפלו שם. שהמדרגה הזו של מלכות שמים אוכלת את מי שמנסה להשיג אותה. רבים חללים נפלו עליה. שם רק אנשים גדולים. ראינו נפילים ונראינו כחגבים. אבל אנחנו אנשים פשוטים רגילים עם תאוות ויצרים, לא קיבלנו חינוך כמו הענקים הללו, ולא היינו בסביבה כמו שלהם. בלי כישרונות בלי כוח רצון, אנחנו לא נגיע לשום דבר. וזה קורה לכל אחד מאיתנו - בהתחלה נכנסים לעבדות ה', זה דבר קוסם. אדם מדמיין: אני יכול לזכות להתגלות הבורא, להרגיש אותו, לדבר איתו. כדאי לחיות בשביל זה. האדם משווה את חייו הנוכחים, את ההנאות הגשמיות לעומת ההנאה ממלך מלכי המלכים, אז ודאי כדאי להדבק בבורא. אבל כשהוא נכנס ברצינות - הגוף מתחיל לייאש אותו: אתה לא תגיע לכלום. כשאדם נכשל בין אדם למקום ובין אדם לחברו הגוף אומר: העסק הזה לא בשבילך, רק לאנשים גדולים ענקיים. אתה לא מסוגל למלחמות יומיומיות, אתה אדם קטן. אפשר לומר זה מלמד על ארץ ישראל הגשמית שהיא חלק מארץ ישראל הרוחנית. דעל הגשמית נטושה המלחמה, דיש כאלה אומרים עלה נעלה, ויש אומרים שלא נצליח, כי יש אויבים ושנאה, לא נצליח. יותר טוב שנוותר. אבל צריכים לדעת שהזכייה בארץ ישראל הגשמית היא פועל יוצא מהזכייה ב ארץ ישראל הרוחנית, כי היא השורש והגשמית היא הענף. ואם האדם נאחז ב ארץ ישראל הרוחנית הוא יכול לזכות בגשמית, אבל אי אפשר לזכות בעץ בלי השורש. ממשיכה התורה ואומרת: "ותשא כל העדה את קולם ויבכו בלילה ההוא". כל איברי האדם בוכים: בשביל מה באנו למצב זה, הלא לא נוכל להגיע לדביקות בה'. כולם מיואשים, "בלילה" - מצב של הסתרה. "וילונו על משה" מה באנו לכאן, לפחות היינו מתים במצב הרגיל של האדם, לפחות נהנה מהגשמיות ונמות. ולא שנמות ללא שום הנאות. יותר טוב שנחזור למצרים, שם לפחות נוכל ליהנות מהנאות גשמיות רגילות, ולקיים תורה ומצוות באופן רגיל, ולא להסתבך בהרפתקאות עול מלכות שמים. אמרו איש לאחיו: ניתנה ראש ונשוב למצרים. כלומר הראש היה עד עכשיו משה רבנו שזה בחינת אמונה. ניתנה ראש - נלך בדרך הידיעה השכל ההיגיון. חבל להסתבך בהגיונות שנוכל לזכות במדרגות הללו. נסתפק בתורה ומצוות רגילים, ותענוגים גשמיים. נעשה חיים בשנים שנותרו ולא נסתבך בהרפתקאות מיותרות. "ויפול משה וכו' ויהושע בן נון וכלב קרעו בגדיהם". שתיהם היו בצד האמונה וההשפעה: כלב בבחינת לב, ויהושע בבחינת מוח. "קרעו בגדיהם" וכו'. אתם אומרים שלא נוכל לרשת, אם חפץ בנו ה' יביא אותנו, ונתנה לנו, למרות שאין לנו כשרונות, למרות שאנו קטנים, אבל הוא כל יכול, ולא ידח ממנו נידח, ובעז"ה נשיג ארץ זבת חלב ודבש. אל תמרדו בה', אל תגידו שהוא לא יכול, אל תיראו. יהושע וכלב שתי בחינות קדושה באדם אומרים: נבטח בה' והוא יעזור בכל המובנים. וכל אדם יוכל לבוא לעבדות ה', לארץ ישראל, למדרגות הנשגבות הללו, רק צריך לבטוח בה' שהוא כל יכול ורוצה להביא אותי באופן פרטי לזכות במדרגות הללו. כל אחד נברא בשביל זה. "ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים" וכו'. כללות איברי הגוף לא מוכנים לקבל את האמונה הזאת, את הביטחון של יהושע וכלב. העם אומרים: אנחנו רוצים ללכת עם הבנה מלשון אבנים, אנו רוצים להסתמך על הבטחות ורעיונות אשר מבוססים לוגית על ההבנה האנושית. מצד אחד האמונה שהיא על אנושית מצד שני ההבנה האנושי. זו המלחמה באדם. הגוף שולח מרגלים, והם אומרים את שלהם, אנו צריכים ללכת בדרך האמונה. ואז ה' יתברך יעזור.

קטגוריה יהדות » פרשת השבוע


 
תגובות
הוסף תגובה
מספר התגובות שהתפרסמו לכתבה זו - 0