פרשת ויגש - סוד יחוד וחיבור נשמות ישראל עם האלוקות

זהו העניין שכתוב בזוהר הקדוש - "ויגש אליו יהודה". יהודה שהיווה מרכבה לשכינה הקדושה, שהיא מדרגה הכוללת את כל נשמות ישראל, המכונה כנסת ישראל, ניגש ליוסף שהוא בחינת הצדיק הנושא לאור האלוקי. וכאן למעשה התחיל להיות תהליך של יחוד ה' ושכינתיה.

"ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני" (בראשית מ"ד י"ח) - שואל הזוהר הקדוש: מדוע אומרת התורה "ויגש אליו יהודה", הייתה צריכה לומר: "ויאמר יהודה בי אדוני"!? מדוע צריכה התורה להאריך ולבאר לנו שהוא ניגש ליוסף? אומר הזוהר הקדוש עניין גדול מאוד, העניין הזה שניגש יהודה ליוסף, הוא עניין יחוד ה' ושכינתיה. כי צריכים לדעת שהנשמות של האנשים הגדולים הללו היוו מרכבה למיני מידות וספירות אלוקיות.

יוסף הצדיק היה מרכבה להתגלות ה' , להתגלות האור האלוקי,
ואילו יהודה, שממנו יצאה המלכות, היווה מרכבה לשכינה הקדושה, דהיינו לכנסת ישראל.
הווה אומר, במילים פשוטות, שיהודה מבחינת נשמתו היה כלי לאור האלוקי, ויוסף היה מרכבה לאור עצמו.

לכן אומר הזוהר הקדוש - שכאן רמוז העניין שאין מפסיקים בין גאולה לתפילה, וגם אין מפסיקים בין תפילין של יד לתפילין של ראש.

הביאור בדבר: ההלכה המרכזית בתפילין של יד, שהתפילין צריכים להיות מכוסים. ההלכה המרכזית בתפילין של ראש, שצריכים להיות מגולים, בסוד הפסוק: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך, ויראו ממך". והנה תפילין של יד מרמזות על מצב של הסתרה, כשהשגחתו יתברך בבחינת "הטוב והמטיב" נסתרת מהנבראים, לכן הן צריכות להיות מכוסות. ותפילין של ראש הן להפך, דהן מרמזות על גילוי הבורא בפרהסיה, כאשר כל אחד ואחד מבין ומשיג ומרגיש שהשגחתו יתברך, בפרט ובכלל, היא בבחינת "הטוב והמטיב לרעים ולטובים".

לכן אסור שיהיה הפסק בין תפילין של יד לתפילין של ראש, כי האדם צריך להבין ולהאמין שמצב ההסתרה ששורה עליו באופן פרטי, ועל החברה באופן כללי, הוא אמור להוביל את האדם לתפילה ולקשר עם בורא עולם, הוא אמור להוביל את האדם למצוקה כזאת, שתטביע בתוך אבריו את ההבנה שהקב"ה צריך לעזור לו, כי "אלמלא הקב"ה עוזר לו אינו יכול לו", דהיינו שאין האדם יכול להתגבר על ההסתרה. ואז ע"י התפילה שהאדם והחברה נותנים, הקב"ה מתגלה. זאת אומרת שהתפילין של יד אמורים להביא למצב של מצב של תפילין של ראש, ולכן אסור שיהיה הפסק ביניהם, כי ההסתרה היא כלי לגילוי.

ואותו עניין הוא איסור ההפסק בין גאולה לתפילה, אסור להפסיק בין גאולה לתפילה, כי למעשה האדם צריך להאמין שהם דבר אחד. המצב של תפילה, שהוא מצב של מצוקה שבו נתון האדם והחברה, הוא אמור להביא לתפילה כזאת, עד שמכוחה מתגלה הקב"ה ברוב הדרו ומיטבו.

אם כן זהו העניין שכתוב "ויגש אליו יהודה". יהודה שהיווה מרכבה לשכינה הקדושה, שהיא מדרגה הכוללת את כל נשמות ישראל, המכונה כנסת ישראל, ניגש ליוסף שהוא בחינת הצדיק הנושא לאור האלוקי. וכאן למעשה התחיל להיות תהליך של יחוד ה' ושכינתיה.

בסופו של דבר היה בעניין "ולא יכול יוסף להתאפק לכל הניצבים עליו, ויקרא: הוציאו כל איש מעלי! ולא עמד איש איתו בהתוודע יוסף אל אחיו". זהו המרכז של הגילוי, כאשר הצדיק האמיתי מאיר את האור האלוקי לאלו אשר דבוקים בו. אם כן אנו רואים שהדברים אינם כה פשוטים כפי שמבואר מפשטות המקראות.

ובדרך אגב צריכים אנו להקיש את כל הנ"ל למצבים האקטואליים: הצדיק, צדיק אמת, שהוא אדם שדבוק באלוקים חיים בכל נימי נפשו ומאודו, הוא האיש אשר מוסמך להיות משביר לכל עם הארץ, דהיינו לתת תזונה ואור והדרכה רוחניים לאלו הדבוקים בו.

מהדברים הללו אנו יכולים להקיש למצבים של היום - שעם ישראל זקוק למדריך ולהנהגה תורנית, לאדם שהצו האלוקי בוער בו, ולא שעניינים של קנאה ותאווה וכבוד מהווים הדום לרגליו.

כמו שבאדם הפרטי צריך להיות עניין האמונה מספר אחד, והעניינים האחרים מספר שתים, כך גם לגבי החברה הישראלית כולה צריך להיות מדריך שהוא אדם בעל אמונה, שהולך לפי עקרונות של צווים אלוקיים, ולא לפי עקרונות אנושיים קטנטנים, אשר מתחלפים מידי יום ביומו, לפי האינטרס והתועלת העצמית המתבקשת

קטגוריה : יהדות » פרשת השבוע