התערוכה נודדת אלינו מהגלריה הלאומית של קנדה באוטווה, שם הוצגה כבר במהלך שנת 2009.
במסגרת החשיפה לתרבויות השונות באומנות ושבירת שתיקה בנושאים שהיו בטאבו עד כה, התערוכה יכולה להיחשב חתרנית בקנה מידה קנדי. התערוכה מקבצת את האמנים המובילים בקרב האינדיאנים ובונה לראשונה שפה ויזואלית עכשווית בעלת טרמינולוגיה ייחודית.
צילום מתוך התערוכה.
כבר משם התערוכה "גניבת המבט" אפשר לעמוד על המשמעויות המסתתרות מתחת לפני השטח: האינדיאנים רואים בצילום חדירה לרשות הפרט, והם מפחדים שנוטלים מהם את נשמתם (החשופה מול האל) בעת הצילום והם קראו לצלמים בתחילת המאה - לוכדי הצללים. צילום האידיאנים בתחילת המאה ע"י האדם הלבן נעשה מתוך מבט אנתרופולוגי, כדי לתעד זן נכחד מתוך עמדה שיפוטית ומתנשאת ולא מתוך שותפות גורל הומנית.
לכן, בתערוכה זו האומנים משתמשים בצילום כדי לתקן סטראוטיפ זה ולנסות לחשוף בפני האדם המערבי פרופיל של האינדיאני שהוא לא רצה לראות או לא יכל לראות עד כה. לדוגמא, בים ויטנס מראה סרט וידאו של אינדיאני נוסע ברכבת ובמקום להראות בחלון את נופי הנסיעה הוא יצר "נוף וירטואלי" המורכב מסצינות ידועות מסרטים מפורסמים המראים את האינדיאני המצוי. המפגש הקרוב בין שני האינדיאנים, זה האמיתי וזה הסטראוטיפי, חושף בצורה ברורה את הפער בין שניהם. חשוב היה לאומן, ארתור רנוויק, להראות שהאינדיאנים הם לא רק ציידים מיתולוגיים, אלא בני אדם והוא מצלם פורטרטים מונומנטליים של אינדיאנים ש"עושים פרצופים" המביכים את האדם המערבי, אך קשורים לטקסי הדת שלהם ומבקשים מאיתנו לעמוד מולם כצופה.
קול אחר בתערוכה מדבר על נושא האסימליציה והמודרניות בקרב האינדיאנים עצמם. דנה קלאקסטון, מביימת הצילומים, מערבבת סממנים תרבותיים. למשל, משפחה אינדיאנית לבושה מודרני לגמרי, הנעמדת לצילום משפחתי ורק האב יושב עם חליפה אירופאית כשמשתרך מאחוריו קוקו ארוך ופניו צבועים בצבעי מלחמה שבטיים. נער אינדיאני לבוש בגדים מודרניים הרוכב על סוס. והיא שואלת שאלות של זהות בעידן הפוסטמודרני וכיצד ניתן לשמר אותה. הצופה המערבי מתמודד גם הוא באותם שאלות, כך שההזדהות עם היצירות היא קלה יחסית, אך מה יאמר לגבי העמדה העולה מיצירותיו המבוימות של ג'ף תומאס (והוא היחידי שנוגע בסוגיה זו) והיא הסוגיה הפוליטית המתבקשת בנושאים כגון: אדמה, בעלות ושייכות. תומאס מראה אינדיאני בנוף קנדי אותנטי כשברקע מאחוריו ניצב השלט 'שטח פרטי הכניסה אסורה'. כשברצונו ליצור קשר בין אבות אבותיו של המצולם והאדמה אליה הוא כבר אינו מורשה להיכנס.
צילום מתוך התערוכה.
הצופה הישראלי המחוספס ששאלות אלו הן לחם יומו יודע שאם תערוכה כזו היתה מוצגת במציאות הישראלית, היצירות היו קיצוניות אפילו יותר והיו נוגעות בנושאים כמו הסכסוך הישראלי-ערבי או יתירה מזו בסטראוטיפ של היהודי המצוי ובנושאים כמו גזענות ושואה. ההשוואה הזו מתבקשת, כי היא מחדדת עד כמה התערוכה הזו מכילה חומר נפץ פוטנציאלי (אם נקח בחשבון כמה אינדיאנים נהרגו בזדון בידי הלבנים, אם במלחמות ואם על ידי מחלות מכוונות) ולמרות הכל היא מעודנת להפליא, כנראה שבכל זאת הנימוסים הקנדיים השפיעו על הילידים האינדיאנים.
העם היהודי גילה לאחרונה אמפטיה כלפי האינדיאנים מתוך שותפות גורל סמויה ובשנת 2006 ארגנו משלחת שלהם לישראל מתוך רצון להביא למודעותם מאבקים דומים של מיעוטים נוספים בעולם וגם בעקבות גילויי אנטישמיות לאחרונה.
אסיים בסרטון של האומנית, שלי נירו, בו היא מטיחה בצופה בצורה מפורשת את השאלה: איך אתה מצפה שנראה עומדים ביער וצדים עם נוצה על הראש או כבני אדם נורמלים שגם חולים לפעמים? תוך כדי המונולוג הכתוב היא מראה בצורה מגוחכת והומוריסטית את האינדיאני המודרני. שלי היא היחידה מכל האומנים שהיתה מסוגלת להשתמש בהומור בנושא כאוב זה ולצחוק על עצמה. הכלי החביב ביותר על העם היהודי לאורך שנים, בשעה שהיה צריך להתמודד עם זהותו כלפי העמים מבחוץ. אלא שבקונטקסט זה הוא מקהה את העוצמה ואת ההזדמנות שיכלו האינדיאנים ליצוק בתוך כלי המדיה של האומנות בהשמעת קולם האותנטי. ולמרות זאת ראויה תערוכה זו שתוצג בחללים נוספים, במרכזי הערים של קנדה ובעולם כולו.
