האמן הוא יליד פקיסטן, אך תושב טורונטו משנת 1988. יצירותיו מורכבות ממילים, ולכאורה נראה שאין דבר ברור ופשוט יותר מלהבין את יצירותיו, אך כאן טמון העוקץ. כמעט כל יצירה מורכבת מכמה שכבות של טקסט וצריך יכולת ריכוז גבוהה כדי לעשות הפרדה בין השכבות. בנוסף, האמן משלב בין הכתב הערבי לבין הכתב האנגלי ומנסה בכך לעמוד על פערי התרבות שהוא נתון בתוכם. לעיתים הוא מקל על הצופה המערבי כשהוא כותב בסגנון ערבי מילים באנגלית או כשהוא מתרגם טקסטים בערבית לאנגלית ולעיתים לא. מה משמעותן של המילים מתחת לפני השטח?
מתוך יצירותיו של אמין רחמן. (צילום: הגלריה הלאומית של מיסיסאגווה
התערוכה מהווה דוגמא מאלפת לכוחה של הפרשנות ולאופן שבו לחוקר האמנות יש יכולת השפעה על דרך הראיה והניתוח של יצירת האמן.
אפתח בשתי הגישות המופיעות בקטלוג התערוכה של האמן הפקיסטני, אמין רחמן. קן גילס הקנדי מייצג את החשיבה הפילוסופית הקנאטיאנית ומבקש דרכה לנתח את התערוכה. הוא מדבר על השפעות מניטשה ומדקארט על האמן הפקיסטני ותוהה על אופן השימוש במילים ביצירתו. למרות הפלפולים הפילוסופיים ברמה הגבוהה היה מתבקש להזכיר את המסורת הערבית בדבר הכתב הערבי, הרי ידוע שבמסורת הערבית לא נהגו לצייר דמויות לאורך שנים רבות, ולכן הכתב הפך להיות דרך העיטור הפופולארית ביותר, ומי שביקר בחברון לדוגמא במערת המכפלה בוודאי זוכר את אופן העיטורים הערביים על ציון קברי האבות. יתרה מזו, החוקר גילס לא התייחס כמעט למשמעויות הפשוטות של המשפטים אותם כותב האמן, משפטים טעונים שאפשר לראות כל משפט כפצצה מתקתקת.
האמן, באדיבותו, בוחר לתרגם למעננו את המשפטים אותם מחבלים מתאבדים משננים לעצמם "becoming a suicide bomber was my ticket to heaven and on the day of judgement I would have nothing to worry about’ ובשכבה מתחת הוא מצטט טקסט מהקוראן סורה 5 ובה כתוב שמי שאי פעם הרג נשמה פוגע באנושות, ומסתיים בתרגום ערבי למשפט חז"לי שכל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם מלא. מטרת חיבור הגורם הינה להקהות את עוצמת המילים הראשונות.
החוקר אומנם מודע לאידיאולוגיה המסוכנת שטומנת בחובה התערוכה, אך מבקש מהצופה לסגת אל האובייקטיביות הברוכה ולנתח את התערוכה מתוך הצורך הוורבלי להתבטא ולראות את המילה כצורך קיומי ולנתק את המשמעות הנוקבת המסתתרת מאחוריה. המילה מבחינתו היא אובייקט אומנותי באופן אבסטרקטי.
מתוך יצירותיו של אמין רחמן. (צילום: הגלריה הלאומית של מיסיסאגווה
החוקרת, אמרה עלי הפקיסטנית, אף היא מייצגת גישה שונה לחלוטין. היא מתבססת על הגישה הסוציאלית ומנתחת את ההקשרים הסוציופוליטיים של האמן. היא מדברת על האמן כמוסלמי החי במדינת המערב לאחר אירועי ה-11 בספטמבר. כשהבחירה המודעת שלו במילים כסגנון אומנות באה כקונטרה לנוסחאות מילוליות שנוצרו באמריקה אחרי אותו מאורע מכונן. היא חושפת את הסאבטקטס של המילים. למשל, אלה העומדות כפסל בתערוכה - black water. ומסבירה שמדובר בשם קוד למבצר שהיה בידי הבריטים ועכשיו האמריקאים השתמשו בו כמקום ריגול. אמרה עלי מגלה בפנינו את המניעים מתחת לפני השטח והופכת את התערוכה לפוליטית. היא מראה את הקונפליקט של אמן הפקיסטני בין אמונתו הדתית האיסלאמית לבין היותו אזרח מערבי.
קונפליקט המומחש בשלט-מיצב העשוי אורות ניאון ונמצא במרכז התערוכה ובו כותב האומן
A is for ALLAH, A is for AMERICA. הבנת משפט כזה מחייבת להתייחס לאירועים הפוליטיים ומראה שאין מדובר בשינון אלף-בית תמים, אלא במשפט המעמיד זה מול זה קטבים קיצוניים בין שתי תרבויות.
מתוך יצירותיו של אמין רחמן. (צילום: הגלריה הלאומית של מיסיסאגווה
והשאלה המתבקשת היא האם ראשיד מצליח לאחד בשלום קטבים אלה בתערוכתו או שמדובר מבחינתו במשפט אירוני המעמיד בחשיבות שווה את אמריקה מול אללה.
בעידן הפוסט מודרני הצופה מתבקש לבחור בין שתי הגישות ולהישאר אובייקטיבי, שזאת משימה בלתי אפשרית כמובן. כמו שם התערוכה המבקש להשאיר את הצופה בעמימות מסויימת, מי בדיוק משתיק את מי? בעלי החושים החדים יבינו שמדובר במכבסת מילים מכוונת הצריכה להדליק נורות אדומות בפני אלה המבינים שהמסרים הפוליטיים שמתחת לפני השטח אפילו באומנות יכולים להיות בעלי עוצמה מסוכנת המצטרפים לתעמולה שקטה המתנהלת בידי הערבים בקנדה.
